קורס פוטושופ לצלמים

מפגש מקרי על ספסל אחד בפארק

הילדים עוד התרוצצו ליד המגלשות, משאירים אחריהם שובל של צעקות קטנות ושמחה פשוטה. לירון התיישבה לידי על הספסל עם כוס קפה ביד, זו שכבר מזמן איבדה את החום שלה. היא נשפה עליה בכל זאת, אולי מתוך הרגל. היה רגע כזה של שקט שבדרך כלל מופיע רק בגינה ציבורית כשהשמש מתחילה לרדת.

"את לא מבינה מה קרה לי אתמול," היא אמרה, מחייכת חצי חיוך כזה שמזמין לשאול שאלות.
"מה עכשיו?" שאלתי וצחקתי. "עוד פעם מחקת בטעות את כל התמונות מהמצלמה?"
"לא," היא אמרה ולגמה מהקפה. "אבל קרוב."

היא סיפרה שהייתה בסטודיו של אחת הלקוחות שלה, צילמה סדרת תמונות שאמורות להיראות טבעיות אבל יצאו לה שטוחות. שום דבר לא היה שם באמת. "וכשחזרתי הביתה, הסתכלתי עליהן והרגשתי פשוט… כלום. כאילו צילמתי אוסף מצבים במקום אנשים."

"זה לא את," אמרתי. "יש ימים כאלה."
"כן אבל אז ישבתי על פוטושופ," היא המשיכה, "ופתאום הכל נפתח. כמו קסם. כאילו לא צילמתי בכלל אותו דבר."

היא נשענה אחורה, מסתכלת על העצים. "אני חושבת שזה הרגע שבו הבנתי שאני חייבת להשקיע בעצמי. לא רק בצילום עצמו, גם במה שקורה אחר כך."

וזה המקום שבו השיחה התחילה להשתנות.

פתאום הכל מתחיל להיראות אחרת

"את יודעת מה מצחיק?" היא אמרה אחרי רגע קצר של שקט. "פעם חשבתי שאם אני 'אמנית אמיתית', אני לא אמורה לגעת בצילום אחרי שהוא יוצא מהמצלמה. כאילו עריכה זה רמאות."

אני חייכתי כי הכרתי את התחושה. "גם אני חשבתי ככה. עד שיום אחד ראיתי צלמת מחליפה שמיים בתמונה אחת, ומשום מה זה היה נראה בדיוק כמו מה שהרגשתי כשעמדנו שם. כאילו היא הצליחה לספר משהו שאני לא הצלחתי."

לירון הנהנה ואמרה: "זה בדיוק מה שסוג כזה של קורס פוטושופ לצלמים עושה. הוא מזכיר לנו שהצילום לא נגמר בלחיצה. שהוא מתחיל שם, אבל הסיפור האמיתי ממשיך אחר כך. ואני אומרת לך, ברגע שהתחלתי להבין איך לנקות אור, איך להבליט עיניים, איך לתת לעור להיראות חי – לא מושלם אלא חי – משהו בי השתחרר."

פתאום היא חייכה חיוך רחב, כזה שלא ראיתי עליה הרבה זמן. "זוכרת את הדיוקן שצילמתי של אמא שלי?"
"בטח," אמרתי. "העיניים שלה נראו כאילו הן מדברות."
"זה היה כי עבדתי עליה שעה בפוטושופ. לא כדי להפוך אותה למישהי שהיא לא. להפך. כדי לגלות את מה שהיה שם ולא ידעתי להראות לפני כן."

היא לקחה עוד שלוק מהקפה שכבר היה ממש קר. "וזה הקטע. זה לא אפקטים. זה לא קסמים. זה פשוט לדעת איך לגעת בתמונה נכון. לאט. בעדינות. עם כוונה."

השיחה מתחממת והטיפים מגיעים בלי שנשים לב

"אני חייבת להגיד לך משהו," היא אמרה פתאום והורידה את הקול כאילו מישהו עומד להאזין. "פעם הייתי יושבת שעות מול מסך, מנסה להבין למה הצבעים שלי לא מתיישרים. הייתי בוהה בקונטרסט הזה שעה וחושבת שאני פשוט לא מבינה מה אני עושה לא נכון."

היא גלגלה עיניים, לא מתוך תסכול אלא מתוך בדיחה פנימית שהיא כבר השלימה איתה. "זה מצחיק, כי לפני שהתחלתי את הקורס פוטושופ הזה, ניסיתי כמה קורסי צילום אחרים. ממש עשיתי לעצמי סוג של השוואה בין קורסי צילום שונים, כאילו אני מחפשת את זה שיציל לי את הקריירה. היו קורסים שדיברו איתי על עומק שדה, אחרים על קומפוזיציה או על אור טבעי, ובכולם היה משהו טוב. אבל רק בקורס האחרון, זה של העריכה, הבנתי שכל הטכניקות האלה לא שוות כלום אם אני לא יודעת לספר את הסיפור עד הסוף."

היא חייכה חיוך קטן, כזה שמודה בשקט על תגלית שקטה. "בקורס אמרו לי משפט ששינה לי תודעה. הם אמרו לי תעבדי בשכבות. לא כדי שיהיה מסודר. כדי שתוכלי לנשום בתוך העבודה. וכשאת עובדת בשכבות, את לא מפחדת לטעות. כי הכל הפיך. וזה משחרר ברמות שלא חשבתי עליהן בכלל."

זה היה אחד הטיפים שנחתו בתוך השיחה בלי שהיא קראה לזה טיפ. פשוט חלק מהסיפור, חלק מהתהליך שעברה בעצמה.

"ועוד משהו," היא אמרה ונתנה צחקוק קצר, כזה שבא ממבוכה רכה. "הייתי תמיד מנסה להאיר פנים בתמונה כאילו אני צריכה להדליק שם פרוז'קטור ענק. אני לא צוחקת. כאילו הפנים לא יבינו שהן צריכות לבלוט. ואז המרצה פשוט אמרה לי תני לאור לגעת, לא להסתער. זה היה רגע קטן כזה, אבל מאז אני עובדת עם מברשת ממש קטנה, כזו שכמעט לא רואים. כמה נקודות פה, כמה נקודות שם. ופתאום הפנים נפתחות כמו חלון."

היא נגעה בקצה האף שלה כאילו מדגימה את הנגיעה העדינה הזאת בתמונה. "וזה הדבר המצחיק," היא המשיכה, "זה לוקח אולי חמש שניות. אבל לפני זה הייתי מפעילה כוח. והכוח תמיד עושה נזק. את יודעת מה זה? זה כמו לדבר חזק מדי כשמישהו בכלל צריך שידברו אליו בשקט."

אני חייכתי, כי שמעתי את זה כבר מעשרות צלמים. כל אחד עובר את אותו מסע של להבין שמאמץ מיותר הורס יותר ממה שהוא בונה.
"ומה עוד?" שאלתי אותה ברכות.

"לשים לב לצבעים," היא אמרה מיד, כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם. "לפעמים התמונה מדויקת, הטכניקה מעולה, אבל הצבעים צורחים. וזה צורם בעיניים ולא מבינים למה. אז אני מורידה קצת רוויה, נותנת להם לנשום. וזה מצחיק איך תנועה כל כך קטנה יכולה להפוך משהו רגיל למשהו שנראה כמו אמנות."

היא נאנחה, הפעם אנחת סיפוק כזו, כמו מי שגילתה סוף סוף את הדרך שלה. "את מבינה? אלה לא טיפים באמת. זה פשוט ללמוד לנשום עם התמונה. להפסיק להילחם בה. לתת לה להגיד את מה שהיא רוצה להגיד."

כשהצילום הופך לאישי יותר ממה שחשבנו

השמש כבר כמעט שקעה והגינה התמלאה אורות קטנים של עמודי תאורה. הילדים שלנו עוד שיחקו, לא מודעים לשיחה שהפכה עמוקה יותר ממה שתכננו.

"אני אגיד לך את האמת," לירון אמרה והניחה את הכוס הריקה על הספסל. "כשהתחלתי את הקורס צילום למתחילים הזה, זה לא היה בגלל צילום בכלל. זה היה בגלל תחושה שאני תקועה. שהדברים שלי אותו דבר כבר שנים. שאני לא רואה מעבר למה שמול העיניים."

היא שתקה כמה רגעים.
"ובאיזשהו שלב הבנתי שהעריכה היא לא כלי. היא סוג של הצהרה. זה להגיד לעצמי שאני נותנת לעצמי רשות ליצור, לא רק לתעד."

משהו בפנים שלה התרכך.

"תראי," היא המשיכה, "הצילום עצמו הוא נקודת התחלה. אבל שם אני עוד מנסה לקלוט עולם. בפוטושופ אני כבר מספרת אותו מחדש. דרך מה שאני מרגישה. דרך מה שאני רואה. וזה מה שהופך צילום רגיל ליצירת אמנות. לא כי זה מושלם, אלא כי זה אישי. וזה מה שהייתי צריכה."

אני הנהנתי. כולנו צריכים לפעמים משהו שמסדר לנו את הראייה מבפנים.

היא הוציאה טלפון והראתה לי תמונה. ילדה קטנה עם צמה אחת עקומה, יושבת על רצפה מלאה גירים צבעוניים. "זו הייתה תמונה סבירה," היא אמרה, "עד שהבנתי שאני יכולה להאיר רק את הגיר הצהוב. זה כל מה שהיה חסר. פתאום זה היה סיפור של ילדות. של אור. של תקווה."

"עשית את זה יפה," אמרתי.
"לא פוטושופ עשה את זה," היא תיקנה אותי. "הפוטושופ רק נתן לי כלים לעשות מה שהלב שלי כבר רצה להגיד."

רגע סיום לפני שהלילה יורד

הילדים חזרו אלינו, מזיעים, צוחקים, מלאי חול. השיחה כמעט נמחה כשנעמדנו לקום, אבל לירון עצרה אותי ביד.

"אם יש משהו אחד שהבנתי," היא אמרה, "זה שלא צריך להיות צלם גדול כדי להפוך צילום לאמנות. צריך רק להיות מספיק קשובים. לעצמנו. למה שהתמונה מנסה להגיד. ומה שאנחנו רוצים לומר דרכה."

נשמתי עמוק. זה היה משפט שעוטף את הסיפור יפה.

"ואם אתם מרגישים שאתם רוצים לעשות את הצעד הראשון," היא הוסיפה, "תנו לעצמכם את הזכות להתחיל לאט. לא חייבים להבין הכל ביום אחד. פשוט לגעת בתמונה. לשחק איתה. להרגיש. ומשם כבר הכל מסתדר."

יצאנו יחד מהגינה, הילדים רצים לפנינו.
הרגשתי שיש משהו יפה ברגע הזה. משהו שמחבר בין חיים פשוטים לבין יצירה.

ואם גם אתם מרגישים שזה מדגדג לכם באצבעות, תדעו שאנחנו כאן אם תצטרכו סיוע נוסף.