יוסי, בן 68, פנסיונר שאוהב לטייל בטבע, הגיע לרופא המשפחה בעקבות תחושת כובד לא מוסברת בצד ימין של הגב התחתון. הוא לא סבל מכאבים חדים, אך שם לב שגם תדירות ההשתנה שלו השתנתה לאחרונה. רופא המשפחה שלח אותו לבדיקה כללית שכללה בדיקות דם ואולטרסונוגרפיה של הבטן. הבדיקה חשפה הרחבה משמעותית של אגן הכליה הימנית. מיד לאחר מכן הופנה לאורולוג, שזיהה שמדובר בהידרונפרוזיס בדרגה בינונית-גבוהה. בירור נוסף כלל CT בטן ואגן, שחשף כי הסיבה היא אבן כלייתית גדולה שחסמה את מוצא הכליה. יוסי הופתע לגלות שהגוף שלו מתמודד עם חסימה מזה זמן, מבלי שהתריע באותות ברורים. למזלו, הפגיעה הייתה עדיין הפיכה, והוא הופנה להליך לפריצת החסימה בלייזר. בתוך שבועות בודדים, תפקוד הכליה שלו השתפר, והתסמינים נעלמו כמעט לגמרי.
מנקודת מבטו של הרופא, האבחנה של הידרונפרוזיס אצל מבוגר מתבססת על שילוב של תמונה קלינית, בדיקות דם ודימות מדויק. המטופל עשוי להתלונן על כאבים עמומים, חום חוזר, שינויים בהשתנה או תחושת לחץ באזור המותן. הבדיקה הראשונה לרוב תהיה אולטרסונוגרפיה, שבה ניתן להבחין אם אגני הכליה מורחבים. במידה ויש ממצא, ממשיכים ל-CT כדי להבין את הסיבה לחסימה, והאם מדובר באבן, גידול, היצרות מולדת או לחץ חיצוני. בנוסף, ישנה חשיבות לבדוק אם תפקוד הכליה נפגע, ולכן פעמים רבות נעשה גם מיפוי כלייתי.
הסיבות להידרונפרוזיס אצל מבוגרים מגוונות ותלויות בגורם שמפריע לזרימה החופשית של השתן מהכליה לשלפוחית. אחת הסיבות הנפוצות היא אבנים בדרכי השתן, אשר עלולות לחסום את מוצא הכליה או השופכן ולגרום להצטברות שתן בכליה עצמה. סיבה נוספת היא גידולים – בין אם בגידול בכליה עצמה, בגידול באגן, או בפרוסטטה אצל גברים, שיכול ללחוץ על דרכי השתן. גם שינויים אנטומיים מולדים כמו היוצרויות בצומת בין הכליה לשופכן יכולים לגרום להידרונפרוזיס, גם אם לא גרמו לבעיה במשך שנים רבות. אצל נשים, לעיתים מדובר בלחץ חיצוני הקשור למבנה הרחם או לגידולים גינקולוגיים. מחלות נוירולוגיות שמפריעות לריקון תקין של השלפוחית, כמו טרשת נפוצה או סוכרת מתקדמת, יכולות גם הן לגרום לניקוז לקוי ולהצטברות שתן בכליה. במקרים מסוימים, הסיבה אינה חסימה פיזית אלא זרימת שתן חוזרת מהשלפוחית לכליה – מצב הקרוי רפלוקס, העלול לגרום להתרחבות הדרגתית של אגני הכליה.
במקרים מסוימים, הידרונפרוזיס בהחלט עלול להיות מסוכן, במיוחד כאשר מדובר בהרחבה חמורה או ממושכת שאינה מאובחנת בזמן. הלחץ המתמשך שמצטבר בכליה יכול לפגוע באספקת הדם לרקמת הכליה, לגרום להצטלקות פנימית ולהפחית את היכולת של הכליה לסנן רעלים מהדם. בנוסף, הצטברות שתן מהווה קרקע פורייה לזיהומים – מה שעלול להוביל לדלקות כליה קשות ואפילו להרעלת דם. הסיכון גדול יותר כאשר ההידרונפרוזיס דו-צדדי, כלומר בשתי הכליות, מה שעלול לגרום לאי ספיקת כליות חריפה. לכן, חשיבות האבחון המוקדם היא קריטית למניעת סיבוכים ארוכי טווח.
לא בכל מקרה של הידרונפרוזיס יש צורך בניתוח. ההחלטה תלויה בעיקר בגורם להרחבה ובחומרתה. אם מדובר באבן קטנה, ניתן לעיתים להסתפק בטיפול תרופתי או בשתייה מרובה כדי לאפשר לה לצאת לבד. במקרים של היצרות מולדת קלה, ייתכן שדי יהיה במעקב תקופתי. עם זאת, כאשר קיימת חסימה ברורה שמונעת מהשתן להתנקז – כמו אבן עיקשת, גידול לוחץ או היצרות חמורה – נדרש טיפול כירורגי או פולשני. לעיתים מדובר בפעולה זעיר-פולשנית בלייזר דרך השופכה, ולעיתים בניתוח פתוח או לפרוסקופי להרחבת הצומת המוצר. המטרה תמיד תהיה לשחרר את דרכי השתן ולמנוע נזק מתמשך לכליה.
אם ההידרונפרוזיס נמשך לאורך זמן ואינו מטופל, הכליה מתחילה לאבד מתפקודה בהדרגה. הלחץ הפנימי הפוגע ברקמות הכליה גורם לצלקות, מקטין את אספקת הדם, ופוגע במבנה המורכב של מערכת הסינון. בתחילה הכליה תתפקד פחות טוב, אך בהמשך היא עלולה להפסיק לתפקד לחלוטין. במקרים כאלה, אם מדובר בכליה אחת בלבד, הגוף יכול להסתדר – אך אם גם הכליה השנייה נפגעת, הסיכון לאי ספיקת כליות מלא הוא ממשי. בנוסף, הכליה שלא מתרוקנת חשופה לזיהומים חוזרים, ליצירת אבנים ולכאבים חוזרים. ככל שהזמן עובר ללא טיפול, כך גוברת הפגיעה והולכים וקטנים הסיכויים להציל את הכליה.
אם לא מטפלים בהידרונפרוזיס, השלכות המצב עלולות להיות חמורות. הכליה המורחבת אינה סתם איבר נפוח – מדובר באיבר שסופג נזק מתמשך. לחץ השתן המצטבר גורם לפגיעה איטית אך עקבית ברקמת הכליה, שמתחילה להתנוון. במקביל, נוצרת פגיעה באיזון הנוזלים, בלחץ הדם ובסינון הרעלים. במקרים של זיהום, הצטברות השתן יוצרת סביבה אידאלית לחיידקים, שעלולים לחדור לדם ולגרום לזיהום מערכתי מסוכן. אצל חולים מבוגרים או בעלי רקע רפואי מורכב, כל דלקת כזו עלולה להפוך לבעיה מסכנת חיים. מעבר לכך, ככל שהזמן חולף, כך קשה יותר לשקם את הכליה, ויש סיכון שיידרש ניתוח להסרתה אם היא הופכת למוקד זיהום כרוני או כואב.
קיימים מספר סוגים של מיימת בכליה, שנבדלים זה מזה במנגנון, במיקום ובחומרת ההרחבה. הידרונפרוזיס חד-צדדי הוא המצב הנפוץ ביותר, ובו רק אחת מהכליות מורחבת. לרוב מדובר במצב קל או בינוני, שנובע מאבן בדרכי השתן או היצרות נקודתית, ולעיתים אינו מצריך טיפול מיידי אלא מעקב. לעומתו, הידרונפרוזיס דו-צדדי – כלומר הרחבה בשתי הכליות – מצריך התייחסות דחופה יותר, שכן הוא עלול להעיד על חסימה בדרכי השתן התחתונות, כמו הגדלה של הערמונית או שסתום מולד אצל תינוקות. יש גם הבחנה בין הידרונפרוזיס אקוטי, שנוצר במהירות ומלווה לעיתים בכאב עז, לבין הידרונפרוזיס כרוני, שבו התהליך נבנה באיטיות לאורך זמן, ולרוב מתגלה במקרה. בנוסף, ישנה הבחנה בין הידרונפרוזיס חסימתי – שבו קיימת חסימה פיזית בדרכי השתן, לבין הידרונפרוזיס לא חסימתי – שבו ההרחבה נובעת משינויים בלחצים הפנימיים או מזרימה חוזרת של שתן מהשלפוחית. אצל תינוקות, לעיתים מאובחנת הרחבה בעובר כבר ברחם – תופעה שיכולה לחלוף לאחר הלידה או להצריך בירור נוסף. אצל מבוגרים, כאמור, הסיבות מגוונות יותר, וכוללות מצבים אנטומיים, גידולים, אבנים או תפקוד לקוי של השלפוחית. כל סוג של הידרונפרוזיס דורש אבחנה מדויקת והבנה של הסיבה הבסיסית, שכן אותה יש לטפל כדי למנוע נזק כלייתי מתמשך.
הידרונפרוזיס הוא סימן לכך שמשהו מפריע לזרימת השתן התקינה מהכליה. זה לא מצב שצריך להתעלם ממנו, אבל גם לא תמיד סיבה לדאגה. אבחון מוקדם, בירור הסיבה ומתן טיפול מתאים יכולים למנוע נזק ארוך טווח ולשמור על תפקוד תקין של הכליה. אם אובחנתם עם הידרונפרוזיס – חשוב לפנות לייעוץ רפואי מקצועי כדי להבין את המשמעות ולקבל החלטות מושכלות.